המכון הרפואי לבטיחות בדרכים - מאמר אקדמי

דיון ופסיקה

קיימת ביקורת לא מבוטלת סביב פעילות והחלטות המכון הרפואי, הן בקרב הציבור והן בפסיקה.

עוד בראשית התהליך ובטרם נכנס לפסיקה בערעורים מנהלים,

מוטלת ביקורת על פעילות משרד הרישוי, מכח העובדה כי עליו,

למסור את המידע באשר לסיבת הזימון לבדיקות הן במכון הרפואי לבטיחות בדרכים והן בכלל,

בפני מי שמוזמן אליהן, לעניין חובת מסירת המידע, ניתן לראות בפסק הדין בעניין עין דור,

שם נהג הוזמן למבחן חוזר ללא שניתן לו המידע מדוע נקרא הוא למבדק כאמור.

אין חולק כי... הסמכות להעניק או לשלול רשיון נהיגה ולהעריך את הסיכון הנשקף ממצבו הנפשי או הפיסי של האדם המחזיק רשיון נהיגה,

נתונה למומחי רשות הרישוי אולם אין בכך כשלעצמו,

כדי לקפח את זכות היסוד של אדם לקבל מידע אודותיו המצוי בידי רשות מנהלית, כמו גם להתגונן בפני הטענות המופנות כלפיו...."

על פסק דין זה גרסה כב' הש' רבקה בן יששכר-שורץ:

"סבורה אני שכמו רופא, כך גם על הרשות לצאת מנקודת המוצא, כי למי שעלול להפגע על ידי שלילת רשיונו,

יש זכות לבדוק את המידע שעל פי הוא מוזמן לבדיקה אם לשלול את רשיונו,

יש זכות לבדוק את המידע שעל פיו הוא מוזמן לבדיקה אם לשלול את רשיונו,

אלא אם יש שיקולים אחרים בעלי משקל שלא לתת לו לממש זכות זו.

גם בחוק חופש המידע,  נקודת המוצא היא שלכל אדם הזכות לקבל מידע המצוי אצל הרשויות.....

גם כאשר המכון הרפואי כבר ביצע בדיקה רפואית, עליו לחשוף את תוצאות הבדיקה בפני נהג אשר מבקש את המידע.

כב' הש' שמגר בפסק הדין בעניין יעקב דדון, קיבל את העתירה

"אדם זכאי לדעת פרטים על עצמו המהווים יסוד מסד לשלילתן ממנו של זכויות אשר להן השלכה ישירה על פרנסתו,

אלא אם כן סבור המחוקק שיש מקום להטלת הגבלות....הרי כל מי שנערכה לו בדיקה רפואית גם קנויה לו ממילא הזכות לדעת את הממצעים הרפואיים הנוגעים לו...."

הביקורת נשמעת כלפי המכון גם כאשר חובת ההנמקה הנדרשת על פי חוק,

לעיתים לוקה בחסר ואינה מפורטת דיה. ניתן לראות לדוגמא כב' השופט א.קיסרי בפסק דין בעניין דרורי:

"סעיף 51, בחלקו הצריך לעניין קובע כי:"רשות הרישוי רשאית, בהחלטה מנומקת,

לפסול אדם מלהחזיק ברישיון נהיגה ... אם היא משוכנעת שבעל הרישיון אינו ראוי לנהוג מחמת כושר נהיגה לקוי".

לכן, אם בעקבות הדיון בועדת הערר היתה המשיבה מקבלת החלטה באופן בו מחוייבת רשות מינהלית לקבלה

(היינו, לאחר שמיעת העותר, הפעלת שיקול דעת ומתן הנמקה לגופו של עניין)

כי אז יש להניח שהדבר היה בא בגדר סעיף 51 שאת הוראתו הבאתי לעיל ותקיפתה של ההחלטה יכולה היתה להיות - בהתאם לסעיף 55(א1) – רק בדרך של ערעור מינהלי.

אלא מאי? החלטת המשיבה מיום 23.04.07, ההחלט,

ההחלטה שכביכול התקבלה לאחר הדיון בועדת הערר, רחוקה מלהיות החלטה מנומקת,

כנדרש בסעיף 51 לחוק. עיון במסמך זה מעלה כי המדובר הוא בהודעה של המשיבה לעותר לפיה וועדת הערר המליצה לדחות את הערר.

זה ותו לא. אין איזכור או ציון של החלטה כלשהי שקיבלה המשיבה וממילא לא ניתן לראות את ההודעה כהחלטה מנומקת, כנדרש בחוק.

כל שנאמר בלשון המסמך, הוא:יוצא אפוא, שהמשיבה לא עמדה בחובתה לנמק את החלטתה,

חובה הקמה מכוח כללי המשפט המנהלי בכלל, ומכוח סעיף 51 לפקודת התעבורה בפרט.

אכן, כבעלת הסמכות לשלול מהעותר את הזכות להחזיק ברישיון נהיגה רשאית המשיבה לאמץ מסקנות של מומחים (במקרה זה המכון הרפואי וועדת הערר)

אולם עליה להפעיל את שיקול דעתה ולקבל בעצמה את ההחלטה

(בג"צ 9486/96 איילון ואח' נ' ועדת הרישום על פי החוק הפסיכולוגי, פד"י נ"ב(1) עמ' 166, 182).

מצב עניינים דומה למקרה שבפנינו עמד ברקע פסק הדין שניתן בעת"מ (תל-אביב-יפו) 2520/05 - איצקוביץ סמי נ' משרד התחבורה - אגף הרישוי,

שם אמרה כב' השופטת קובו דברים אשר, בכל הכבוד,

מקובלים עלי  ללא כל סייג ואשר כאילו נאמרו ישירות לענייננו:

"לאחר החלטת ועדת הערר שוב לא דנה רשות הרישוי בפסילת רישיון הנהיגה של העותר, אלא שהודיעה לו במכתב לאקוני כי ועדת הערר המליצה לדחות את עררו.

לו הייתה רשות הרישוי מפעילה את סמכותה ואת שיקול דעתה לאחר החלטת ועדת הערר,

אכן הדרך הנכונה לתקוף אותה הייתה בהגשת ערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים,

שהיקף התערבותו מצומצם לשאלה משפטית בלבד".

משכך, דומה שאין מנוס אלא לדחות את טענת המשיבה באשר לאי נכונות ההליך,

והנאמר בהחלטה - אין בו כדי לקיים את חובת ההנמקה המוטלת על המשיבה,

כנדרש בסעיף 51 לפקודת התעבורה ומשכך ממילא אין תחולה לסעיף 55 (א1) לפקודת התעבורה.

הביקורת באה לידי ביטוי באופן קשה ומובהק יותר גם בערעור מנהלי בפסק הדין באזולאי,

מפי כב' הש' ע. גרשון, בו ועדת הערר חסכה מהכתב את דבריו והשגתו של העורר:

גליון הערר האמור מוכיח, כי ועדת הערר לא רשמה מפיו של העורר אפילו מילה אחת.

גם ההתייחסות לדברי בא כוחו של העורר מצאה את ביטויה בשבע המילים המצוטטות לעיל בלבד.

בנסיבות אלה,  נראה כי יש יסוד לטענותיו של ב"כ המערער, כמפורט לעיל.

סבורני, כי  התנהלות הועדה כאמור לעיל לקויה באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

אין זה מתקבל על הדעת שאדם שזכותו נפגעה ואשר המחוקק קבע מנגנון של גוף מעין שיפוטי האמור לשמוע את השגותיו של האזרח שנפגע,

ינהל דיון  בשיטת הסרט הנע בעניינם של עשרות אנשים שכולם הוזמנו ליום שישי.

כך גם נראה כי הזמן שהוקצה למערער לטעון טענותיו בפני הועדה היה זמן קצר ביותר ועובדה היא שהועדה לא רשמה מפיו דבר (שהרי הפרוטוקול האמור מתחיל ישירות ב"התרשמות הועדה").

גם העובדה שלא ניתן לבא כוחו של המערער להכנס יחד עימו לדיון בפני הועדה, אינה תקינה.

אכן, בא כח המערער הוזמן, לאחר שהמערער יצא ממשרד הועדה,

להכנס למשרד ולהוסיף דברים אם רצונו בכך, ובכך היה כדי לתקן מעט את המחדל האמור לעיל.

ברם, הרצוי הוא שהאזרח המערער ובא כוחו יופיעו יחדיו בפני הועדה כדי שב"כ העורר יוכל לסייע בידי מרשו ככל שניתן.

מכל מקום, נראה כי ענין לנו בשיטת עבודה שמי שהנהיגה לא ראה לנגד עיניו את חשיבות זכות הטיעון של האזרח בפני הועדה הדנה בעניינו.

עד כדי כך שאפילו לא ראה לנכון להכין טופס ("גליון ערר")  המכיל במסגרתו מקום גם לטענות העורר ובא כוחו.ב

דומני, כי טוב תעשה הרשות המוסמכת אם תבחן את דרכי עבודתה מחדש כדי להערך הן מבחינת הטפסים המתאימים והן מבחינת שמיעת העוררים ובאי כוחם באופן  שהזכות להופיע ולטעון בפני הועדה לא תהיה רק בבחינת מראית עין.

בדומה לכך, נדונה טענה בדבר אי מתן זכות הטיעון לעותר,

בפסק דין בעניין ופאא סעיד, שם המציאה המערערת חוו"ד מטעמה,

אך המכון בחר שלא לציין אותה בהחלטתו: "...צודקת המערערת בטענתה כי ההנמקה המופיעה בגיליון זה הינה חסרה.

גם אם אכן מציין מכון יעד חן (מכון מטעם המכון הרפואי),

קצב תגובה איטי לא עולה מגיליון הערר עצמו מהו בסיס התרשומת המופיעה מישיבת 20.7.01 ולא מופיעה התיחסות עניינית לחוות הדעת שהגישה המערערת.....רשאית כמובן הועדה להעדיף את הבדיקה שנערכה מטעמה במכון יעד חן אך אין באמור במסגרת גיליון הערר האחרון הנמקה הממלאת אחר דרישת חובת ההנמקה המוטלת על הועדה.

ביקורת בתי המשפט אינה מסתיימת בשל העדר הנמקה, העדר טיעון,

או העדר המידע אשר נמסר לנהג, שכן, מספר פעמים לא מבוטלות ביקר בית המשפט הנכבד,

את ההתנהלות הלקויה של המכון הרפואי.

לעניין זה דברים יפים נאמרו על ידי כב' הש' אליהו ביתן בפסק הדין בעניין לוגסי נ' המכון הרפואי ואח'.

נוסח ההודעה, לקוי ביותר. לאחר שבפתיח שלה נאמר כי הרשות מתכבדת להודיע למערער את החלטתה,

כל שמצוין בגוף ההודעה הוא שועדת הערר המליצה לרשות הרישוי לדחות את ערעורו לגבי רישיון הנהיגה שלו.

אין בהודעה כל התייחסות להחלטת רשות הרישוי עצמה או לעמדתה באשר להמלצת ועדת הערר.

אין המדובר בעניין סמנטי. מסתבר, שנוסח ההודעה – גם אם נפלה בו טעות,

משקף את עמדתה המהותית של רשות הרישוי, לפיה המלצת וועדת הערר היא בעצם ההחלטה,

ואין לרשות הרישוי רשות לשקול אותה, לשנותה או לדחותה, בבחינת כזה ראה וקדש.

במסגרת גזר דין שניתן נגד המערער בבית המשפט לתעבורה באשקלון על נהיגה במהירות גבוהה מהמותר,

הורה בית המשפט להעביר את פרוטוקול הדיון לרשות הרישוי ולמכון הרפואי לבטיחות בדרכים (להלן:"המכון הרפואי")

"לכל טיפול שימצאו לנכון" וזאת לנוכח הרשעות התעבורה הרבות של המערער (82 במספר).

מאוחר יותר, במסגרת ערעור שהגיש המערער, גזר הדין בוטל בהסכמה והדיון הוחזר לבית המשפט לתעבורה,

ששמע את טיעוני הצדדים והטיל על המערער עונש קל מזה שהוטל עליו בגזר הדין המקורי.

בית המשפט דחה את בקשת המערער לבטל את ההוראה להעביר את פרוטוקול הדיון המקורי לרשות הרישוי ולמרב"ד, כאמור.

לו רשות הרישוי היתה סבורה כי עברו התעבורתי של המערער מלמד שבדרך נהיגתו יש סכנה למשתמשים בדרך,

היה עליה לפעול בגדרי סעיף 56 לפקודת התעבורה ותקנה 212 ב' (א) לתקנותיה,

ובהתאם להוראות המיוחדות החלות בנסיבות,

הקובעות בין היתר שפסילה כאמור פוקעת בתוך 30 יום אלא אם כן קיבלה את אישור ביהמ"ש (סעיף 57 לפקודת התעבורה).

מכל האמור נראה שיש רגליים לטענת המערער, כי עמדת ועדת הערר שהוא אינו ראוי לנהיגה מחמת כושר נהיגה לקוי,

הושפעה מהתייחסותה ומהתייחסות הבודקים האחרים של המערער לנתונים שלא היו צריכים להיות בפניהם או מפרשנות מחמירה שלהם.

לאור כל האמור לעיל, החלטת רשות הרישוי לפסול את המערער מלהחזיק ברישיון הנהיגה שלו – מבוטלת.

לסיכום

המכון הרפואי לבטיחות בדרכים וועדת הערר הם גופים הממלאים תפקיד בעל ערך במלחמה בתאונות הדרכים.

בידיהם  כח רב בעניינים חשובים הנוגעים לציבור גדול.

הפיקוח המשפטי עליהם מוגבל לתחומי הביקורת המינהלית, שהיא מטבעה צרה.

בדרך כלל, טענות של אזרח על התייחסות פסולה בחדרי החדרים ועל פגיעה בזכויותיו,

נתקלת בעמדה סותרת ואין לבית המשפט את הסמכות ואת הכלים לברר את העובדות ולהכריע בין הגרסאות.

כאן, המערער הקליט את שיחותיו עם חלק מהגורמים והתמונה העולה מהן, אינה מלבבת.

כך גם הסגנון הווכחני, האישי, העולה מהתכתובות השונות של וועדת הערר, שאינו הולם גוף ציבורי.

התכתובת שצורפה לערעור ולבקשות הנלוות אליו עולה שהעברת החומרים שהמערער ביקש,

שאותם היה זכאי לקבל, מגורמי המכון הרפואי וועדת הערר אליו, היתה – בלשון המעטה – לקויה.

טענה נוספת שעולה בפני העותרים הינה מתן החופש של ועדת הערר בעיקר באשר לביטוי הדי עמום:

אי התאמה אישיותית. ניתן לראות לדוגמא את הפסיקה של כב' הש' דרורי בפסק הדין בעניין פלונית:

"... ראו עצמם הפסיכולוגים בני חורין לנתח את אישיותה של המערערת ולאור זאת לקבוע קביעות ביחס לכושרה לנהוג.

המתבונן בחוות הדעת  כולן ובהחלטות ועדת הערר,

יכול להתרשם כי מדובר במצב בו פסיכולוגים או פסיכיאטרים מתנהגים במידה רבה של פטרנליזם,

ואף בקורטוב - אם לא למעלה מזה - של גבהות לב.

הם קובעים או מתיימרים לקבוע כי תכונות הנרציסטיות או המניפולטיביות,

שחלק לא מבוטל מבני אנוש ניחנים בהן, במידה זו או אחרת,

הן כה שליליות, שבגינם ראוי לפסול את בעלי תכונות אלה מלנהוג ברכב.

הם אלה אשר מחלקים ציונים לבני אנוש כיצד אלה יתגברו על משברים בחייהם ... במקרה שלפנינו,

עולה כי רשות הרישוי, המכון לרפואה בדרכים וכן ועדת הערר רואים חירות לעצמם להרחיב את סמכותם ולשלול רשיונות נהיגה באופן רחב יחסית.

הקורא את חוות הדעת הפסיכולוגיות מקבל את הרושם כי בעיני אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים יש דפוס אחד נורמטיבי,

וכי מי שסוטה מאותו דפוס מסווג כבעל אישיות סוטה, ובשל כך,

משערים אותם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שאותו אדם יתנהג שלא כדין ובאופן בלתי נורמטיבי בעת הנהיגה,

ועל כן צריך לשלול את רישיון הנהיגה ממנו.

בלב רבים מן האנשים מקנן החשש שמא "האח הגדול", הלובש דמות פסיכולוג או פסיכיאטר ינסה לבדוק את אישיותו,

אופיו, תגובותיו ותכונותיו, ואם אלה - כולן או מקצתן -

יסטו מאותה נורמה שקבעו אותם מומחים פסיכולוגים או פסיכיאטרים,

יהיה אותו אדם מחוץ לגדר, ובמקרה שלפנינו תישלל ממנו הזכות לנהוג".

ניתן לומר, כי קשה להתעלם מהבעייתיות המצויה בהחלטות המכון הרפואי,

שכן, מחד גיסא עומדת הדאגה לבטחון ולשמירה על גופו, נפשו ורכושו של הציבור.

כמו גם, זכותו של הציבור להגנה מפני נהג העלול לסכנו.

מאידך, הנהיגה, אשר מהווה חלק מזכויותיו הבסיסיות של האזרח,

עלולה להשלל מסיבות אשר מכילות מונחים עמומים כמו נהג 'פרוע או מופרע' או 'אי התאמה אישיותית' אשר מספקים למכון הרפואי יד כמעט חופשית לשלול רשיונות נהיגה אם לתקופה קצובה ואם לצמיתות.

יש לזכור, כי החלטות המכון הרפואי מתקבלות תוך עומס רב עליו.

אם כך, אף עולה השאלה, האם קיים ניגוד עניינים,

שכן אין גוף אשר מפקח על מתן הבדיקות לנהגים ומי שמזמן את הנהגים הוא המכון הרפואי עצמו.

לא מיותר לציין, כי האגרות בגין בדיקות אלו יקרות ומעשירות את כיסו של המכון הרפואי וניתן יהיה לטעון לכאורה,

כי קיים, אינטרס כלכלי של המכון הרפואי ביד קלה על ההדק לעניין שליחה לביצוע בדיקות.

(בשנת 2000, הוציאה הועדה לבדיקתו של המכון הרפואי דו"ח שבין מסקנותיה ניתן לראותה כי הבירוקרטיה כבדה וזמני ההמתנה לבדיקות ארוכים ביותר.

ביקורת נשמעה גם מחירי האגרות, מה גם שאין מנגנון בקרה לזימון נבדקים לבדיקות נוספות דבר אשר מעשיר את קופת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים).

יתרה מכך, נהג אשר נכנס תחת אחת הקטגוריות העמומות ובטוח שהינו ראוי לחופש תנועה עלול למצוא עצמו נאבק במכון הרפואי,

תוך שהינו נטול רישיון נהיגה, נושא בעלויות גבוהות עד להגעתו לבית המשפט המחוזי לעניינים מנהלים,

ואף שם עליו להעלות אך ורק טענות משפטיות גרידא.

חשוב לשוב ולציין, כל האמור באשר לשלילת רשיון הנהיגה על ידי המכון הרפואי,

הינו אף ללא קשר לפסילת רישיון נהיגה ע"י בית-המשפט לאחר הרשעה בעבירת תעבורה,

ו/או שלילה על ידי גופי משטרה. אך לעומת זאת אין למכון או לרשות הרישוי את הסמכות להשיב רשיון נהיגה למי שנשלל על ידי בית המשפט!

בהחלט חומר למחשבה.

האמור לעיל אינו מהווה חוו"ד משפטית ו/או תחליך לייעוץ משפטי ובכל מקרה יש להוועץ עם עורך דין לדיני תעבורה , עורך דין תעבורה.